שלי שלך ושלך שלך – חסיד (פרקי אבות). אדם גרנט, חוקר פסיכולוגיה ארגונית, מסביר שהנדיבות גם משתלמת בדרך כלל – לקבוצה ולאדם הנדיב. התובנה הכי חזקה שקיבלתי מגרנט היא: שאנשים נדיבים-במיוחד נוטים להתקבץ בשני הקטבים – הכי נמוך והכי גבוה בהיררכיה הארגונית. יש בסיפור הזה משהו אניגמטי.
רובנו נמצאים איפשהו באמצע ספקטרום-הנדיבות ונוקטים בגישה של מידה כנגד מידה. זו הדרך הבטוחה והיא אפקטיבית מנקודת המבט של תורת המשחקים. נצלנות אגואיסטית ונדיבות אלטרואיסטית לעומת זאת, הן אסטרטגיות שיש בהן "סיכון" גבוה יותר. בגרמניה ובאינדונזיה הדברים עובדים אחרת, ובכל זאת, כנראה שמדובר בתופעות כלל-אנושיות.
אם תיקון העולם, הצלת נפשות, קידום אחווה ושיתוף פעולה זה לא מספיק, קבלו בונוס: מעשים של נדיבות משחררים אנדורפינים בגוף (= תחושת אופוריה) ומורידים את רמות הסטרס שלנו. המתמידים בתרומה לזולת לאורך שנים (ובמיוחד אלו שתורמים לאחרים באופן אנונימי) ייהנו גם משיפור כללי במצב הבריאותי שלהם ויקומו בבוקר עם תוספת השראה ומשמעות (המחקרים והגיבויים כאן בהמשך).
רגע לפני שאתם מזנקים מהכיסא ורצים לחלק את כל הזמן והמזומן שלכם – כדאי לקרוא את הערך פראייר בוויקיפדיה. נדיבות מתפרשת באופנים שונים בהקשרים תרבותיים שונים. יש מי שחושבים שנדיבות רבה היא מסמני החולשה. אחרים יראו בה הפגנת עוצמה. לכן, כדאי לנתב את המשאבים (קשב, רגש, כוח יצירה, זמן, ידע וכסף) בצורה חכמה.
"אינני יכול לנהוג בבני האדם כאילו הם אינם ראויים לאמון, רק מפני שישנם אנשים בלתי הגונים. או לחשוב שכולם יבגדו בי, מפני שיש מי שבוגדים. אני מעדיף להיות קורבן להפרת אמונים מעת לעת מאשר לנטוש את האמון הכללי שלי ביושרה של האדם." (ג'פרסון).