3

שפת גוף של מאפיונר

מאת: יאיר גורן

פעם במסעותיי פגשתי מאפיונר לא נחמד. בכניסה לביתו עמדו כמה מתאבקים מרכז-אסייתיים עם חליפות שחורות ונשקים אוטומטיים. אם הייתי יודע איזה קבלת פנים מצפה לי, לא הייתי בא, כמובן. אבל כבר הגעתי, ולא כדאי להרגיז את הבוס. עברתי את הבידוק הבטחוני, נכנסתי לארמון, וישבתי בסלון אחד מתוך שלושה שהיו שם. אחרי עיכוב סטנדרטי של כ-15 דקות, הוא נכנס. חיוך לא קיבלתי, אפילו לא ברמיזה. הוא היה עצבני (על העולם כנראה). הבוס ישב על הספה שמולי ובידו דף שהכינו לו לקראת הפגישה.

השיחה ארכה כ-15 דקות, במהלכן זכור לי רק דבר אחד. במשך כל השיחה הוא הסתיר את פניו באמצעות הדף, ומדי פעם הזיז אותו בחדות ובזריזות הצידה והביט לי בעיניים (בשביל לראות אם אני נלחץ). ככה, בערך 10 פעמים: קרא משפט-שניים, הזיז את הדף בחדות כדי לברר מה מצבי, שוב הסתיר את פרצופו עם הדף ושוב והציץ לראות את תגובתי. אני מניח שהוא חשב שנשלחתי למשימה מיוחדת מטעם בוס מתחרה – ולכן הקפיד על המבטים המאיימים. יצאתי משם בסוף, נשמתי לרווחה.

שפת גוף. היה היה פסיכולוג שאסור להזכיר את שמו שהראה ששינוים ביציבה עשויים להשפיע באופן ישיר על הנפש ולהיפך. שפת הגוף מגלמת את המצב הרגשי, את הזיכרונות, רצון בהתקרבות או התרחקות מאדם, התגייסות ואנרגיה גבוהה, או חוסר עניין. 

המומחים יסבירו שכל אחד מהאיברים בגוף עשוי לחשוף משהו, לאותת משהו, להסתיר משהו, לפצות על משהו. הם צודקים, חלקית. מומחים גדולים מהם יסיברו שאסור להפריז בחשיבות הדברים ולהוציא אותם מהקשרם. אין תחליף להיכרות עמוקה עם אנשים – אלא אם כן פוגשים איש עסקים מהסוג שהכרתי אז ב-2019. במצבים כאלה, פשוט בורחים, אבל בשקט. 

עצת-זהב שאספתי בדרך

The expression one wears on one's face is far more important than the clothes one wears on one's back. (Dale Carnegie)

אנשים ומשאבים שכדאי להכיר

דילוג לתוכן