פעם במסעותיי פגשתי מאפיונר כבד, פנים אל פנים. בכניסה לביתו עמדו כמה מתאבקים מרכז-אסייתיים עם חליפות שחורות ונשקים אוטומטיים. אם הייתי יודע על קבלת הפנים שמצפה לי, לא הייתי בא, כמובן. אבל כבר הגעתי, ולא כדאי להרגיז את הבוס. עברתי את הבידוק הבטחוני, נכנסתי לארמון. התיישבתי בסלון אחד מתוך שלושה שהיו שם. אחרי עיכוב סטנדרטי של כ-15 דקות, הוא נכנס. חיוך לא קיבלתי, אפילו לא ברמיזה. הוא היה עצבני (על העולם כנראה). הבוס ישב על הספה שמולי ובידו דף שהכינו לו לקראת הפגישה.
מהדיאלוג איתו זכור לי רק דבר אחד. במשך 15 הדקות בהן שוחחנו, הוא הסתיר את פניו באמצעות הדף, ומדי פעם הזיז אותו בחדות הצידה והביט לי בעיניים (בשביל לראות אם אני נלחץ). ככה, בערך 10 פעמים: קרא משפט-שניים, הזיז את הדף בחדות כדי לברר מה מצבי, שוב הסתיר את פניו עם הדף, ושוב והציץ לראות את תגובתי. אני מניח שהוא חשב שנשלחתי למשימה מיוחדת מטעם בוס מתחרה – ולכן הקפיד על המבטים המאיימים. יצאתי משם בסוף, נשמתי.
שפת גוף. היה פעם פסיכולוג שהראה ששינוים ביציבה עשויים להשפיע באופן ישיר על הנפש ולהיפך. שפת הגוף מגלמת את המצב הרגשי, את הזיכרונות, רצון בהתקרבות או התרחקות מאדם, התגייסות ואנרגיה גבוהה, או חוסר עניין.
המומחים יסבירו שכל אחד מהאיברים בגוף עשוי לחשוף משהו, לאותת משהו, להסתיר משהו, לפצות על משהו. הם צודקים, חלקית. מומחים גדולים מהם יסיברו שאסור להפריז בחשיבות הדברים ולהוציא אותם מהקשרם. אין תחליף להיכרות עמוקה עם אנשים. אבל לפעמים, מספיק מפגש אחד, כמו זה שתיארתי עם אותו בוס, בשביל להבין שהדבר הנכון לעשות זה לברוח.
The expression one wears on one's face is far more important than the clothes one wears on one's back. (Dale Carnegie)